הספר "בכיתי כי חיכיתי", עוסק בהתמודדות של ילדים צעירים במשפחה בה האם עוברת "לידה שקטה", ונכתב מנקודת מבטו של הילד המצפה לתינוק, תוך נגיעה בקשת של רגשות הנוגעות בהתמודדות עם ציפייה מול אכזבה.
הספר נולד מתוך חוויה אישית כואבת של "לידה שקטה" והתמודדות עם אבל פרטי של כאב, אכזבה, שאלות וציפיות לאחות קטנה.
לידה שקטה מוגדרת כלידת עובר ללא רוח חיים - בין אם מת בעודו ברחם, במהלך הלידה או סמוך ללידתו. חוויה כאובה זו אינה מדוברת דייה ויתכן שהאלם סביבה קשור למבוכה ולקושי בתפישת לידה שקטה כחוויה טראומטית וכאבל הבא בעקבותיה.
בתפקידי כיועצת חינוכית, אני פוגשת הורים וילדים בתהליכי התמודדות, בשיחות עולות הדילמות, עד כמה לשתף, מה להגיד, ההתנהלות ההורית בין חוזק לחולשה, איזון בין שליטה לחוסר אונים.
לאבל, מעין זה - יש גוון מיוחד. לנושא האובדן - אין שם ואין תמונה, העמימות מזמינה את הפנטזיה הילדית למלא את החלל שנוצר, וכל זאת מלווה בדאגה להורה הכואב.
קיימת חשיבות רבה לתיווך האירוע - הבחירה במילים כמו "עוברית", "מת", "מוות" חשובה כדי להפחית עמימות ולצמצם כאב.
לילדים יש משאבי כוחות להתמודדות, הם שואבים אותם במידה רבה ממבוגרים משמעותיים, יצירת אווירה המאפשרת דיאלוג (מותאם לשלב ההתפתחותי) הבעת רגשות ושאילת שאלות תתרום לתחושת מוגנות, שייכות, למסוגלות הילד ולהתמודדות המשפחה. קריאה משותפת בספר נותנת לגיטימציה לדיבור ופותחת הזדמנות להפנמה ועיבוד. בתקווה כי ספר זה יסייע לילד והוריו וכמובן לכל הבאים במגע עם ילדים ומשפחותיהם- אנשי חינוך, ייעוץ וטיפול.
סיגל
